מקומה הראוי של החרטה בענישה הפלילית

מאת איתי ליפשיץ ורינת קיטאי סנג'רו

חרטה היא מושג מרכזי בדת, בספרות ובפילוסופיה. היא מהווה חלק אינטגרלי ממרקם היחסים שבין בני־אדם. המאמר דן באחד ההיבטים של החרטה – מידת ההתחשבות הראויה בחרטה במסגרת הענישה הפלילית, ובמיוחד במסגרת הענישה הגמולית.

המאמר מבסס את הטעמים להכרה בחרטה בגזר הדין. נקודת המוצא היא כי שינויים שחלים באנשים משמשים אמת מידה ליחס שאנו נוקטים כלפיהם, ולפיכך הטענה היא כי מארג היחסים החברתיים שבין עבריין, קרבן וחברה צריך לחלחל גם למערכת המשפט ולשיקולי הענישה שמכוחם היא פועלת. החרטה עשויה במקרים מסוימים להקטין את הנזקים שנגרמו לנפגע במישור הנפשי־פסיכולוגי ולהשליך באופן זה על חומרת העבירה. גם במקרים שבהם אין בכוחה של החרטה להקטין את הנזק שנגרם מביצוע העבירה, יש להתחשב בה הן בשל הסבל אשר ייסורי המצפון מסבים לעבריין, הן בשל האינטרס החברתי לעודד חרטה במקרים ראויים והן בשל האור החדש שבו החרטה מאירה את אישיותו של העבריין. המאמר עומד בין היתר על עקרון הגמול ובוחן אם החרטה יכולה להשתלב במסגרתו הוא מתמודד עם טיעונים אפשריים נגד הכרה בחרטה כשיקול משמעותי בקביעת העונש והוא דן בערכה של החרטה ובערכו של תהליך החרטה ומבקש לשכנע, כי עבריין המתחרט על מעשיו ראוי להתחשבות מיוחדת בגזר דינו.

למאמר המלא

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה דיני עונשין, עונשין, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s