האם הזכות להימנע מהפללה עצמית עומדת גם לחולי הנפש?

מאת אורנה אליגון דר

מאמר זה דן בדילמה שבה נמצא החשוד חולה הנפש שנשלח להסתכלות: אם יבקש לשמור על זכות השתיקה, ייפגע שיתוף הפעולה שלו עם הפסיכיאטר ותסוכל אפשרותו להוכיח את קיומו של סייג לאחריות הפלילית או אי־כשירות לעמוד לדין; אך אם יענה לשאלות הפסיכיאטר הבודק, עלולות אמרות מפלילות שלו לשמש נגדו. המאמר מנתח את הקשיים העולים מפסק דינו של השופט רובינשטיין בע״פ 8974/07 לין נ' מדינת ישראל. מצד אחד, פסק הדין יוצר חיסיון באשר לאמרות מפלילות שהשמיע חשוד באוזני קרימינולוג קליני (מקצוע שעליו חיסיון סטטוטורי איננו חל), אך מן הצד האחר הוא קובע כי ניתן להסיר את החיסיון באמצעות דוקטרינת הוויתור, החלה כאשר הנאשם מעלה טענת הגנה פסיכיאטרית. הטענה במאמר זה היא כי האמרות של נבדק בבדיקה פסיכיאטרית אינן חסויות, כי יישומה של דוקטרינת הוויתור הוא בעייתי וכי כדי למצוא פתרון לדילמה – מוטב להתמקד בסוגיית זכותו של חולה הנפש להימנע מהפללה עצמית. הפתרון המוצע כולל הגנות דיוניות ראויות, שימזערו את הפגיעה בזכותם של חשודים ושל נאשמים להימנע מהפללה עצמית. המנגנון המוצע יתרום לתכליות שבבסיס הפרוצדורה של שליחת חשודים ונאשמים לבדיקה פסיכיאטרית כפויה.

לקריאת המאמר המלא

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה דיני עונשין, עונשין, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s