פרופ' חנוך דגן – "זכות הכניסה"

זכותם של בעלי נכסים להדיר את מי שאינם בעלים – כלומר, לסרב למכור או להשכיר להם קניין או למנוע מהם להיכנס באופן פיזי לנכס – נחשבת כאחד המאפיינים המובהקים ביותר של זכות הקניין, ויש אף המתייחסים אליה כאל תוצא 'ממילאי' של הזכות הקניינית. אבל הזכות להדיר, כמו שאר הזכויות המרכיבות את האגד הקנייני, איננה מרכיב הכרחי של זכות הקניין. הזכות להדיר מאפיינת את זכות הקניין משום שבקטגוריות רחבות של מקרים היא נדרשת על מנת ל קדם את הערכים החשובים שבשמם קיים הקניין. על כן, גבולות הזכות להדיר נקבעים על פי גבולות מה שנובע מערכים אלה ממש. בכל מקום שבו נגמרת הזכות להדיר מתחילה זכות הכניסה. ההכרה המשפטית בזכות הכניסה חשובה במיוחד באותן קטגוריות של מקרים שבהם לא רק שערכי הקניין אינם יכולים להצדיק את תביעת הבעלים להדיר, אלא שיש בערכים אלה אף כדי לתמוך בתביעתם של הזרים תובעי־הכניסה לרכוש, לשכור או להיכנס פיזית לנכס שבו מדובר.

מאמר זה מנתח שלוש קטגוריות כאלה; הוא בוחן את גבולות סמכות ההדרה של קהילות קנייניות; את זכות הכניסה למקומות ציבוריים המצויים בבעלות פרטית; ואת המגבלות שראוי להטיל על כוחו של משכיר לסרב להשכיר את נכס המקרקעין שלו לשוכר שאיננו נראה לו.

קישור למאמר (זמין למנויי אתר nevo) –

http://tinyurl.com/zy497sk

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה דיני קניין, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s