פרסומים אחרונים
מאמר חדש מאת עו"ד שי חי, עו"ד מיכל ליבל ופרופ' יותם קפלן, "פרשת אסותא: תרומה בעוולה או פונדקאות בעוולה?", עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לו(1) של כתב העת "מחקרי משפט" (זמין למנויי Nevo.co.il).
תקציר
לאחרונה, בפסק דין ראשון מסוגו בישראל, נדרש בית המשפט העליון להכרעה בתחרות שבין שני זוגות הטוענים להורות משפטית של קטינה בת שנתיים וחצי בשם סופיה, שנולדה בהליך הפריה חוץ-גופית שבוצע באסותא: מחד גיסא, ההורים המולידים, האֵם שנשאה את סופיה ברחמה משך תשעה חודשים (זיקה ביולוגית-פיזיולוגית), ילדה ואף גידלה אותה יחד עם בן זוגה; ומאידך גיסא, ההורים הגנטיים, בעלי הזרע והביצית (זיקה ביולוגית-גנטית). בתחרות הורית זו הכריע בית המשפט העליון לטובת ההורים המולידים, אם כי פסק הדין מהווה רק נקודת פתיחה לדיון מעמיק ועקרוני יותר ביחס למדיניות הכללית במקרים דומים.
במאמר חדש, מציעים עו"ד שי חי, עו"ד מיכל ליבל ופרופ' יותם קפלן להרחיב את הדיון בהלכת אסותא דרך הפריזמה של דיני הנזיקין, ולהצביע על כך שכל הכרעה בשאלת ההורות תקים עילת תביעה נזיקית ייחודית כנגד בית החולים שהתרשל. כך, הכרעה לטובת ההורים הגנטיים, פירושה שהאֵם הפיזיולוגית נכפתה לשמש כפונדקאית בעל כורחה. הכרעה כזו תקים לה עילת תביעה של פונדקאות בעוולה. לעומת זאת, הכרעה לטובת ההורים המולידים תעמיד את ההורים הגנטיים במצב שבו הם נכפים לתרום עובר מוקפא (מטען גנטי) בעל כורחם, ולכן תקום להם עילה חדשה של תרומה בעוולה.
ניתוח השוואתי של שתי העילות מצביע על חומרה מיוחדת בניתוק הקשר שבין האֵם הפיזיולוגית לעובר, ומטה את הכף לכיוון הכרעה לטובתה כבר בשאלת ההורות.
מאמר חדש מאת ד"ר אורי כץ, "הש"ד והבקבוק – הגורמים המעצבים את היקף שיקול הדעת השיפוטי", עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לו(1) של כתב העת "מחקרי משפט" (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
כיצד שופטים מפעילים שיקול דעת? האם שיקול הדעת השיפוטי נוטה עם הזמן להתרחב או דווקא להצטמצם? ומה קובע אם ניסיון של המחוקק או של בית המשפט להגביל את שיקול הדעת אכן ישפיע על ההכרעות בפועל?
במאמרו החדש, "הש״ד והבקבוק – הגורמים המעצבים את היקף שיקול הדעת השיפוטי", ד"ר אורי כץ מציע מסגרת תאורטית לניתוח הכוחות המעצבים את שיקול הדעת השיפוטי. המאמר מבחין בין שלושה מניעים מרכזיים המשפיעים על השופט: המניע המוסרי, המניע המשפטי והמניע הפסיכולוגי. על בסיס מניעים אלה, המאמר טוען כי אף שהמשפט מבקש לעיתים להגביל את שיקול הדעת, בפועל ישנם כוחות משמעותיים הדוחפים להרחבתו.
הטענה המרכזית במאמר היא שקל יותר להוציא את הש״ד — שיקול הדעת — מן הבקבוק, מאשר להחזירו אליו. כלומר, לאחר ששיקול דעת שיפוטי מתרחב, קשה יותר לצמצם אותו מחדש. המאמר גם בוחן מהם התנאים שבהם מגבלות משפטיות צפויות להיות אפקטיביות יותר או פחות.
מאמר חדש מאת פרופ' רונית עיר-שי וד"ר אודי פרומן, "אינוס רעיות – מדיני שמים לדיני אדם", עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(3) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
מן המפורסמות הוא שהמשפט העברי אוסר אונס רעיות, ובין השאר בהשראתו תוקן החוק הישראלי. המאמר עומד על כך שקביעה זו אינה מדויקת. דעת רוב הפוסקים היא שמדובר באיסור בלתי שפיט, שעונשו בידי שמים ולמעשה אינוס רעיות אינו מהווה עילה לכפיית גט . יבוא של איסור אינוס הרעיות מן המשפט העברי למשפט הישראלי על ידי השופט בכור בפרשת כהן בזמנו, בנימוק שמדובר בבעילה "שלא כדין" שנוי במחלוקת משפטית, שכן בכך הפך האיסור מנורמה מוסרית לחלק מן הדין הפלילי.
המאמר עומד על כך שדווקא בהשראת החוק הישראלי המעודכן רואים היום בתי הדין הרבניים את אינוס הרעיות כאלימות לכל דבר ולכן כעוולה נזיקית. עשויות להיות לכך משמעויות הן בהיבט הנזיקי והן בהיבט של חומרת הסנקציות המוטלות על בעל אלים מינית. המאמר קורא לפישוט הליך ההוכחה לצורך הטלת סנקציות אלו ולחיוב ואף כפיית גט במקרים של אלימות בכלל ואלימות מינית בפרט.
מאמר חדש מאת ראויה אבורביעה "סוף החיים, הסתלקות מירושה והיררכיות משפחתיות בבתי הדין השרעיים" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(3) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
המאמר מתמקד באופן שבו הסדרת ירושה ופרוצדורות סוף החיים חושפות את ההיררכיות המשפחתיות בחברה הבדואית דרך הדפוסים והפרקטיקות העומדים בבסיסם של תיקי הסתלקות מירושה – כאלה שבהם בני משפחה מוותרים על חלקם בירושה לטובת בני משפחה אחרים. מהו תפקידם הסוציולוגי של צווי הירושה בסימונם של גבולות המשפחה? מה מלמדים תיקי הסדרת הירושה והסתלקותם של בני משפחה מירושתם לטובת אחרים על ההיררכיות הפנים־משפחתיות? ואיזה תפקיד ממלא בית הדין השרעי בסימון גבולותיה של המשפחה הערבית הבדואית?
מאמר זה מבקש להציע חידוש בשני מישורים: בזה התאורטי ובזה המתודולוגי. מרבית ספרות המחקר עוסקת בהסתלקותן של נשים מירושתן. ואולם במאמר נבחנת זווית חדשה – הסתלקותם של בני משפחה אחרים מן הירושה. ברמה המתודולוגית, מחקר זה חושף תיקים שנדונו בשנים 2008–2011 בבית הדין השרעי בבאר שבע וטרם נחשפו עד כה. התיקים הללו מלמדים על פרוצדורות סוף החיים, על ההליך המהותי שבתיקי ההסתלקות מירושה, ועל תפקידו של בית הדין השרעי בהסדרת היחסים המשפחתיים לאחר המוות. הם פותחים בפנינו צוהר להבנת היחסים המורכבים וההיררכיות שבין בני המשפחה, ומתוכם עולים קשרים תאורטיים ואמפיריים סבוכים בין מוות, ירושה, הסתלקות מירושה, היררכיות פנים־משפחתיות ותפיסת המשפחה בחברה הערבית הבדואית.
מאמר חדש מאת גלי פרי ונתנאל דגן "שלטון החוק, אכיפת חוק והחובה לציית לחוק: מחקר אמפירי סוציו-משפטי" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(3) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
משפטנים והעוסקים בסוציולוגיה של המשפט הקדישו תשומת לב רבה למושגים "שלטון החוק" ו"החובה לציית לחוק". ואולם, הדיונים המשפטיים בציות לחוק רואים בחובה לציית לחוק עניין מושגי-נורמטיבי בעיקרו, אגב הזנחת תפקידם של גורמי אכיפת החוק המתווכים את החוק לאזרח; מחקרים סוציו-משפטיים, לעומת זאת, אומנם מכירים בחשיבותן של עמדות סובייקטיביות של אזרחים ביחס לגבולות הציות, אך מציעים תובנות מוגבלות באשר למנגנון הקושר בין החוק, סוכני האכיפה והנכונות לציית. מאמר זה יבקש להרים תרומה סוציו-משפטית אמפירית להבנת מושג הציות לחוק באמצעות התמקדות בתודעה המשפטית של אזרחים שומרי חוק הנפגשים עם כוחות אכיפת החוק במסגרת הפגנה חוקית. לשם כך, המאמר מדווח על נתונים ממחקר אמפירי-איכותני שכלל ראיונות עומק מובנים למחצה עם 52 מפגינים ומפגינות במסגרת אירועי ה"מחאה החברתית" ביחס למפגש שלהם עם כוחות המשטרה. ממצאי המחקר מעלים שלוש תמות, המקיימות ביניהן זיקות, בשאלת האופן שבו תופס האזרח את שלטון החוק ומידת נכונותו לציית לו: (א) חוויית קרימיניליזציה ודה-לגיטימיזציה ברמת הפרט והקבוצה; (ב) חוויית התפכחות ותגובת נגד לפעולות המשטרה, המובילות להתפכחות מהנכונות האבסולוטית לציית לחוק; (ג) עליית ציות אינסטרומנטלי על פני ציות פנימי לחוק. ממצאי המחקר מעלים שתי תרומות עיקריות: ראשית, התפיסה האזרחית של מושג שלטון החוק מבססת את יחסה לעיקרון זה באמצעות המפגש עם גורמי אכיפת החוק בשדה – ולא, או לא רק – באמצעות היחס למחוקק או בית המשפט. שנית, מושג שלטון החוק, ובעקבותיו הציות לחוק, "במשפט בפעולה", הם נזילים ומושפעים מיחסי הגומלין בין האזרח לרשויות אכיפת החוק ותפיסת ההוגנות שלהם. במסגרת יחסי גומלין אלו אזרחים מעצבים את המניע שלהם לציית לחוק, מידת הנכונות שלהם לציית ואף את עצם ההגדרה מהו חוק עבורם. המאמר דן בממצאים אלו ובמשמעותם הסוציו-משפטית והקרימינולוגית.
מאמר חדש מאת בר פרג'ון מזרחי "חוק וסדר: הצעה לאסדרה אחודה להגנה על זכויות משתמשים במרחב הדיגיטלי" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(3) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
הטכנולוגיה בישראל מתקדמת בקצב מסחרר אך הדין נותר מאחור. משתמשים נדרשים להסכים לתנאי שימוש ומדיניות פרטיות שמסתתרים מאחורי עמודים רבים ושפה משפטית מורכבת. הסכמה פורמלית זו משמשת לא פעם מסווה לפגיעה בזכויות יסוד כמו פרטיות, אוטונומיה, חופש הביטוי ושוויון. במקום לגבש מדיניות כוללת, הדין הקיים מטפל בסיכונים אלה באמצעות תיקונים נקודתיים, טלאי על טלאי, הנפרסים על פני דברי חקיקה שונים.
במאמרה החדש של ד"ר בר פרג'ון מזרחי, שפורסם בכתב העת "מחקרי משפט", מוצע פתרון רגולטורי חדשני: יצירת מסגרת אסדרה אחודה וייעודית לשירותים דיגיטליים. מודל זה שואף להחליף את הפיצול הרגולטורי הקיים באסדרה כוללת, אשר תאגד תחת קורת גג אחת את הוראות דיני החוזים, הגנת הצרכן והגנת הפרטיות. המודל מציע לא רק חקיקה חדשה, אלא גם הקמה של רשות ייעודית שתהיה אחראית לפיקוח ואכיפה, ופיתוח כלים רגולטוריים מותאמים למציאות טכנולוגית משתנה. בכך מציע המאמר תשתית רחבה, קוהרנטית וגמישה, שנועדה להבטיח כי זכויות המשתמשים יזכו להגנה ממשית לא רק בדין, אלא גם בפועל.
מאמר חדש מאת אורי סמט "'מוטב שישאנה בהיתר'? – היתרי נישואין לכוהן ובת נוכרי בבתי הדין הרבניים" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(3) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
השאלה אם מותר לכוהן לשאת בת ליהודייה ונוכרי נדונה כבר בתלמוד הבבלי, אולם המסקנה ההלכתית של הסוגיה נתונה במחלוקת בין פרשני התלמוד והפוסקים. בשולחן ערוך נפסק שבת נוכרי אסורה לכוהן.
בעת החדשה, שבה יש מקרי נישואין לא מעטים בין יהודים לשאינם יהודים, התרבו מאוד מקרים של צאצאים ליהודיות ונוכרים. כיוון שהאיסור על כוהנים לשאת בנות נוכרים אינו ידוע בציבור, מגיעים לבתי הדין הרבניים ולפוסקים בארץ ובחו"ל זוגות המגלים את הבעיה רק ערב חתונתם.
במאמר מוצגות שלוש דרכים שבאמצעותן דיינים ופוסקים בוחנים אפשרות להתיר לזוגות אלו להינשא. הדרך הראשונה היא העלאת ספקות: ספק בכהונת החתן או בהיותה של הכלה בת נוכרי. במקרה של ספק, כיוון שמדובר באיסור הנתון במחלוקת יש מקום להקל. הדרך השנייה היא לבדוק אם אפשר להגדיר את המצב של הזוג כשעת הדחק מסיבות שונות, ואז להקל על פי הדעה האומרת שבדיעבד יש להתיר, ואף שמדובר כאן בהיתר לכתחילה, נשענים על הכלל הקובע כי שעת הדחק היא כמו דיעבד. על דרך זו התעורר פולמוס חריף בין הדיינים בשנים האחרונות, והמאמר עוקב אחר הטענות שנשמעו ואחר השפעתן. הדרך השלישית היא לטעון שעצם הקשר שכבר קיים בין בני הזוג מחשיב את המצב כדיעבד בכל מקרה, גם בלי לבדוק ספציפית אצל כל זוג אם מצבם הוא מצב דחק.
הדרך השלישית היא דרך היתר קטגורית המאפשרת לבית הדין להתיר לכל זוג להינשא, שכן בשלב שבו יגיע הזוג לבית הדין, הקשר ביניהם מן הסתם יהיה אמיץ דיו כדי להחשיב את המצב כמצב של דיעבד. אין ספק שמדובר בדרך היתר חדשנית ומהפכנית.
דרך זו הועלתה לראשונה במרוקו במאה ה-י"ט, והיא נכתבה בספרי שו"ת שהיו ידועים פחות לפוסקי ההלכה שעסקו בנושא בארץ ישראל. המאמר עוקב אחר כניסתה של דרך ההיתר הזאת לפסיקה בארץ במאות ה-כ'–כ"א, והוא מראה איך פסיקה, שהייתה בתחילתה לא מוכרת, גם הופצה וגם הורחבה, שכן במקור היא התייחסה רק לבני זוג הנשואים אזרחית, אולם פוסקים בארץ הרחיבו אותה גם לבני זוג שאינם נשואים אזרחית.
הפוסק המרכזי שהשתמש בדרך ההיתר הזאת הוא הרב שלום משאש (להלן: הר"ש משאש), שעלה לארץ ממרוקו וכיהן כרבהּ של ירושלים. גם הוא עצמו לא השתמש בה בתחילת דרכו, אלא רק לאחר שהחליט להימנע מלהשתמש בדרך ההיתר של העלאת ספקות.
המאמר עוקב גם אחר פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף (להלן: הר"ע יוסף) בנושא, ומראה שבאופן עקרוני הוא הלך בדרך הראשונה של העלאת ספקות. דרך ההיתר של רבני מרוקו לא נכנסה לפסקיו בשלב מוקדם, וגם כאשר נכנסה, בשלב מאוחר יותר, היא הובאה רק כ"סניף" להקל, ולא כדרך היתר מרכזית. יותר מזה: אפשר להוכיח שהוא כנראה היה מסויג מן השימוש בה כשלעצמה.
אלא שעצם העובדה שדרך ההיתר הזאת הוזכרה בפסקיו של הר"ע יוסף, גם אם כדרך אגב בתור סניף, גרמה לדיינים שאחריו להבין שדרך ההיתר הייתה מקובלת עליו, ולכן הם פסקו על פיה גם במקרים שבהם לא עלו ספקות הלכתיים, כשהם מצטטים את דרך ההיתר הזאת מתוך פסקיו של הר"ע יוסף. כך נוצר מצב שבו דרך היתר שהר"ע יוסף כפי הנראה לא קיבל כשלעצמה, הובאה פעמים רבות בפסקי הדין בשמו, בגלל העובדה שהוזכרה על ידיו, גם אם כסניף בלבד.
המאמר מראה שבמהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-כ"א התרחש תהליך של שינוי מגמת פסיקה בבתי הדין הרבניים. אם במאה ה-כ' הפסיקה הייתה בדרך כלל לחומרא – דהיינו בני הזוג אינם רשאים להינשא, הרי שבמאה ה-כ"א אפשר להצביע על רוב מוחלט של פסקי דין שפורסמו, שבהם מתירים לבני הזוג להינשא על פי פסיקתם של הר"ש משאש ושל הר"ע יוסף.
המאמר מוכיח את כוחם הגדול של שני הפוסקים הללו, שהחלטתם ללכת לקולא בשאלת כוהן ובת נוכרי, כל אחד בדרך ההיתר שבה בחר, השפיעה השפעה משמעותית על הדור הבא של הדיינים.
האיסור על כוהן לשאת בת נוכרי במקומו עומד, אולם במקרים שבהם מחוסר ידיעה בני זוג כבר נקשרו זה לזה, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, קיים כיום סיכוי גבוה שבית הדין יתיר את הנישואין ובכך יימצא מזור לבני הזוג.
מאמר חדש מאת עמיחי רדזינר "הביזיון כיתרון: השימוש בביזיון בית דין כנגד סרבנות גט" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(3) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
בתי הדין הרבניים בישראל הם כידוע מוסדות שיפוט מדינתיים, וככאלה נתן להם המחוקק אמצעי אכיפה לצורך התמודדות עם בני זוג המסרבים לתת או לקבל גט. האמצעי המרכזי שניתן לבתי הדין הוא חוק ייעודי לעניין זה: חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. עם זאת, מסיבות שונות מחפשים דיינים כלים נוספים שבהם אפשר לעשות שימוש כדי למנוע סרבנות.
המאמר מתרכז בשימוש ההולך ומתרחב בשנים האחרונות באכיפת פסקי גירושין באמצעות חוק אחר: חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956. חוק זה, כפי שתוקן בשנת 1981, מעניק בסעיף 7א לבתי הדין את הסמכות שניתנה לבתי המשפט בפקודת בזיון בית המשפט ולפיה "תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם", אם כי במקרה של בתי הדין נדרשת הסנקציה לאישורו של נשיא בית המשפט העליון.
באמצעות שילוב של עיון משפטי, הלכתי והיסטורי, המבוסס על בחינת פסקי דין רבניים, מאמרי דיינים, פסיקות נשיאי העליון, מקורות מספרות השו"ת וחומר ארכיוני, משרטט המאמר את עליית השימוש בפסיקות ביזיון בית דין כדי להילחם בסרבנות הגט. מתברר שהצעות לעשות שימוש בכלי זה עלו כבר בראשית שנות המדינה, אולם מסיבות הלכתיות ומשפטיות לא התקבל הדבר בבתי הדין. נדרשו תיקון חקיקה, ולאחר מכן שיתוף פעולה בין בתי הדין לבית המשפט העליון, כדי להתחיל לעשות בו שימוש, ומאז העשור הקודם הוא הולך ומתרחב.
המאמר מסביר מדוע יש דיינים המבכרים את השימוש בביזיון בית דין על פני הטלת סנקציות מכוח חוק קיום פסקי דין של גירושין (לצד כאלה המתנגדים לכך). ההסבר לכך הוא ההבחנה ההלכתית בין כפייה ישירה ובין כפייה עקיפה. לשימוש בכלי זה שלושה יתרונות מרכזיים: הוא מאפשר הטלת מאסר על סרבנים גם כאשר לא נפסקה כפיית גט; הוא מאפשר הטלת סנקציות לא רק על הסרבנים, אלא גם על מי שתומך בהם ומעודד אותם; הוא מאפשר הטלת קנסות על סרבנים וסרבניות, סנקציה שלא הייתה קיימת עד לאחרונה בחוק קיום פסקי דין של גירושין.
מאמר חדש מאת עידו עשת "הרשאי ארגון עובדים היציג "לוותר" על זכותו החוקתית של העובד?" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(3) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
הרשאי ארגון העובדים היציג לוותר על זכותו החוקתית של העובד? לשם מתן מענה לשאלה סבוכה זו נבחנו במאמר מהותו והיקפו של המנדט שניתן לארגון העובדים היציג במקום העבודה. במסגרת המאמר הוצגה גישת ״המנדט המוענק״, שלפיה סמכותו של ארגון העובדים היציג נובעת מהסכמת העובד לוויתור על זכותו החוקתית, לצד גישת ״המנדט האורגני״, שלפיה סמכותו של ארגון העובדים היציג נובעת מכוחו של הדין.
שאלה זו הודגמה בשני מופעים המערבים זכויות חוקתיות (הזכות לפרטיות והזכות לכבוד ולחירות) במשפט התת-חוקתי – בדיני הפרטיות בעבודה ובדיני החלפת מעסיקים וחוזה העבודה. לאחר מכן ביקש המאמר לשרטט שתי נקודות קיצון ושתי נקודות תיכון במנעד הוויתור על הזכות החוקתית של העובד בידי ארגון העובדים היציג: נקודת הקיצון הראשונה שוללת את ההכרה ביכולת הוויתור הקיבוצי על הזכות החוקתית של העובד ורואה את הזכויות החוקתיות של העובד כחיצוניות למנדט שהעניק הדין לארגון העובדים היציג; נקודת הקיצון השנייה גורסת כי הסכמה קיבוצית לוויתור על זכות החוקתית של העובד טובה מההסכמה האישית של העובד.
נקודת התיכון הראשונה, המתיישבת עם גישת המנדט האורגני, הציעה לראות את ההסכמה הקיבוצית כחזקת מידתיות בלבד. נקודת התיכון השנייה היא שילוב של שתי גישות המנדט ומאפשרת לעשות שימוש בכוחו של הארגון היציג לטובת ייצוג אד-הוק של סוגיות שאינן חלק ממנדט הייצוג, בדרך של הסכמה לייצוג על ידי רוב העובדים. לבסוף הודגמו נקודות אלו במסגרת פסיקה עדכנית שעניינה הדרישה לגילוח זקנים ללוחמי אש ובמסגרת התמודדותם של ארגוני העובדים עם נגיף הקורונה.
מאמר חדש מאת בועז סנג'רו, חגית תורג'מן ויוסף זהר ""צוות בטיחות במשפט הפלילי": התאוריה, הניסיון המעשי ותפקיד המדינה" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(3) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
הצורך בבטיחות מפני תאונות, בתחומים שונים שבהם קיימים סיכונים גדולים, הוא מובן מאליו ונעשים מאמצים ניכרים כדי להגביר אותה. בתחום המשפט הפלילי, שגם בו יש סיכונים גבוהים, ובראשם הרשעות מוטעות של חפים מפשע, עדיין אין מודעות מספקת לעצם הצורך בהנהגתם של מנגנוני בטיחות. מאחר שתחום הבטיחות עדיין אינו מוכר דיו במשפט הפלילי, מומלץ לאמץ שיטות בטיחות מתקדמות שפותחו בתחומים אחרים, כגון תעופה, תחבורה, הנדסה, עבודה ורפואה. שיטה מרכזית היא הפקת לקחים מקצועית ויסודית. במאמר מוצג בסיס תאורטי המשלב תובנות מתחום הבטיחות, כפי שזה פותח בתחומים כגון תעופה, תחבורה והנדסה עם תובנות ממחקרים על אודות מערכת המשפט הפלילי. מוצעים במאמר עקרונות יסוד ושיטות בטיחות למערכת המשפט הפלילי, החל מהקמת מכון לאומי לבטיחות במשפט הפלילי, דרך יצירת מנגנון משוכלל לדיווח על תאונות ועל תקריות, המשך בחינוך, אימון ותרבות של בטיחות ובהפעלת התהליך הבטיחותי "זהו-נתחו-שלטו" במערכת המשפט הפלילי, וכלה ביצירת תהליך מתמשך (אינסופי) של שיפור ושאיפה מתמדת לדיוק. בהמשך לכך, מוצג מודל "צוות בטיחות במשפט הפלילי", שפותח והופעל בישראל בהשראת מודל אמריקני דומה – Sentinel Event Review. תפקידו לדון בתקריות (incident; קרבה לתאונה של הרשעת חף מפשע) מן המציאות, וזאת לא לשם הטלת אשמה ואחריות, אלא לשם הפקת לקחים והמלצות לשיפור הבטיחות של מערכת המשפט הפלילי. פעולתו כבר מניבה המלצות בטיחותיות לשיפורה של מערכת אכיפת החוק וכן תורמת תרומה חשובה ליצירת שיח מקצועי ותרבות של בטיחות בתחום זה. במאמר זה מוצגים שמונת אירועי הבטיחות הראשונים שנדונו על-ידי צוות הבטיחות והמלצות הצוות, ולראשונה מנותחות פעילות זו וההמלצות שבעקבותיה. הרשעת חפים מפשע איננה גזרת גורל.
מאמר חדש מאת שרון בר-זיו, מרים מרקוביץ'-ביטון ואורית פישמן אפורי "קשרי אקדמי-תעשייה: על פרשת דרכים" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(2) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
מחקר זה עוסק בהעברת ידע מהאקדמיה לתעשייה לצורך עידוד החדשנות באופן המשרת את האינטרס הציבורי.
המודל הבולט להעברת ידע מהאקדמיה לתעשייה מבוסס על רישום פטנטים ומסחורם כך שיניבו לאקדמיה הכנסות מתמלוגים. פעילות זו זוכה כבר שנים רבות לתשומת ליבם של מקבלי ההחלטות, אולם תיעוד אמפירי שלה נעשה באופן מצומצם מאוד. מחקר זה מבקש להשלים את החסר ולבחון באופן אמפירי – כמותני, ולראשונה גם איכותני – את היקף פעילות העברת הידע בסקטור האקדמי בישראל ואופייה. בחינה מקיפה זו עשויה לשמש תשתית לשיח מעמיק בנוגע למדיניות העברת ידע מהאקדמיה לתעשייה, שהוא בעל חשיבות עליונה לזירת החדשנות בישראל.
הבחינה הכמותנית מבוססת על ניתוח של כלל הבקשות לרישום פטנטים שהוגשו על ידי הסקטור האקדמי בישראל. במסגרת זו בחנּו את מספר הבקשות שהוגשו על פני השנים במוסדות השונים, תחומי האמצאות, מגמות הרישום לפי שנים, מדינות ההגשה ושיתופי פעולה בין-מוסדיים.
הבחינה האיכותנית כוללת הערכה של פעילות העברת הידע מהאקדמיה לתעשייה ושל מדיניות המוסדות בעניין זה. הבחינה התבצעה באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים עם נציגים בכירים בחברות מסחור הטכנולוגיה הפועלות במוסדות האקדמיים, ועם אנשי סגל בולטים בהגשתן של בקשות לרישום פטנט. בראיונות אלו נבחנו נקודות המבט של חברות מסחור הטכנולוגיה ושל החוקרים בנוגע לתהליכי העברת ידע, לחסמים הקיימים בנוגע לפעילות זו ולפעולות שננקטו במסגרת המוסדית כדי לקדם תהליכים אלה.
ממצאי המחקר מעלים שינויים ניכרים בפעילותן של חברות מסחור הטכנולוגיה, המעידים על מעבר לתפיסות מורכבות של העברת ידע רב-כיוונית המעשירות את קשרי האקדמיה והתעשייה, תחת תפיסות נוקשות של תפקיד האקדמיה וחברות מסחור הטכנולוגיה, כפי שהיו מקובלות בעבר. שינויים אלו, כך אנו טוענות, צריכים לשקף את האינטרס הציבורי בפיתוח חדשנות ועידוד ניצול ידע אקדמי. עתה, משזוהו על ידינו השינויים ואובחנו המגמות החדשות, אפשר לקיים דיון מבוסס-נתונים בנוגע לתכליתה של העברת הידע מהאקדמיה לתעשייה והמסגרת המשפטית המתאימה למימוש תכלית זו. כך, יש לבחון אם פעילות זו נועדה, בעיקרה, להניב הכנסות למוסדות המחקר או שמא לשרת במובן הרחב ביותר את זירת החדשנות במשק הישראלי. בהתאם, התמקדות ביעד של הזרמת חדשנות למשק בישראל מצריכה בחינה של אמות המידה המשפטיות שעל פיהן פועלות חברות מסחור הטכנולוגיה.
מאמר חדש מאת סיון שלמה אגון "משבר האקלים בזירת המשפט הבינלאומי: החולייה החסרה" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(2) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
משבר האקלים הוא משבר חוצה תחומים. מגוון רחב של פעולות וסקטורים תורמים לריכוזים ההולכים וגדלים של גזי חממה באטמוספרה. בה בעת, פעולות וסקטורים רבים מושפעים מתוצאות ההתחממות הגלובלית. משבר האקלים מחייב אפוא מנעד רחב ומתואם של תגובות בטווח רחב של תחומים. לצד זאת, משבר האקלים הוא גם משבר חוצה גבולות בטבעו. ככזה מחייב הוא שיתוף פעולה בין מדינות, כמו גם בין ארגונים בין-לאומיים המסדירים כיום מגוון רחב של נושאים, כגון סביבה, סחר, אנרגיה, בריאות והגירה. אם כן, משבר האקלים אינו רק עניין למשפט המדינתי לעסוק בו. משבר זה הוא בדיוק מסוג הבעיות שהמשפט הבין-לאומי ומוסדותיו נועדו לטפל בהן. ואולם, משבר האקלים נולד למציאות סבוכה של פרגמנטציה בזירת המשפט הבין-לאומי. משמעות הדבר היא שסוגיות הקשורות במשבר מוסדרות כיום על ידי נורמות ומוסדות המשתייכים למשטרים בין-לאומיים שונים, אשר להם תחומי שיפוט משיקים או חופפים.
תופעה זו של פרגמנטציה הייתה כר לשיח פורה בקרב משפטנים בין-לאומיים בעשורים האחרונים. בדומה לשיח הרחב יותר על אודות הפרגמנטציה בזירת המשפט הבין-לאומי, העיסוק בתופעה זו בהקשר של משבר האקלים התמקד עד כה, רובו ככולו, בסיכון להיווצרותם של קונפליקטים בין נורמות או בין מוסדות בין-לאומיים רלוונטיים, בפרט בין בתי משפט בין-לאומיים בעלי סמכויות מקבילות. ואולם, תופעת הפרגמנטציה של המשפט הבין-לאומי, לטענת המאמר, אינה טומנת בחובה אך ורק אתגרים בדמות התנגשויות בין נורמות בין-לאומיות או בין סמכויותיהם ופסיקותיהם של בתי משפט בין-לאומיים. תופעת זו מעוררת גם אתגרי שיתוף פעולה מורכבים מקום שבו נדרשת תגובה גלובלית יעילה ומשולבת למול בעיות כדוגמת משבר האקלים המתהווה או מגפת הקורונה – בעיות גלובליות חוצות-תחומים, הנתונות לאחריותם של ארגונים בין-לאומיים רבים ונפרדים, אשר ממלאים תפקיד מרכזי (לא פחות מבתי משפט בין-לאומיים) ביצירתו, יישומו ופועלו של המשפט הבין-לאומי.
על רקע זה, המאמר פונה לחשוף את פערי שיתוף הפעולה העמוקים שמולם ניצבים כיום ארגונים בין-לאומיים שעה שהם נקראים לטפל בבעיות גלובליות חוצות סקטורים במציאות הקיימה של פרגמנטציה. המאמר עושה זאת תוך ניתוח תגובתם (המפוצלת) של ארגונים בין-לאומיים למשבר הקורונה, אשר פגעה ביכולתם של מוסדות אלה ליצור מענה גלובלי אפקטיבי, מקיף ומתוזמן למשבר.
לאור זאת, המאמר טוען כי המקרה של משבר הקורונה ושיתוף הפעולה הלקוי בין ארגונים בין-לאומיים בתגובה לו מציע לקחים חשובים, אשר יכולים לסייע להתמודדות טובה יותר של המשפט הבין-לאומי ומוסדותיו עם משבר האקלים הגובר. המאמר עומד על לקחים תאורטיים ופרקטיים אלה כמו גם על כיווני פעולה אפשריים העולים מהם. בעשותו כן, המאמר שואף לא רק למקם את משבר האקלים בשיח הרחב יותר על אודות הפרגמנטציה של הסֵדר המשפטי הבין-לאומי, אלא גם לפתח הבנה עמוקה יותר של הבעיות שתופעה זו יוצרת, כמו גם של הפתרונות הנדרשים לה ואשר הינם חיוניים לצורך היערכות והתמודדות עם משבר האקלים הגלובלי.
מאמר חדש מאת שאול כהן ""מעשה מגונה באדם" – לבירור יסודות העבירה" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(2) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
מאמר זה מבקש לבחון מחדש את יסודות העבירה של "מעשה מגונה באדם" לפי סעיף 348 לחוק העונשין בישראל. המאמר מציע ניתוח ביקורתי של תכניה המקובלים העכשוויים של עבירה זו בדין המקומי, המבטאים לדעת המחבר סטייה ממסורת פרשנית ארוכת שנים של העבירה (הן בדין האנגלי והן בדין הישראלי) ואף מנוגדים לעקרונות יסוד מרכזיים בדיני העונשין. מתוך ביקורת זו, המאמר מציע ניתוח חלופי לפרשנות הרצויה של יסודות עבירה זו. במאמר מוצגת סקירה רחבה של התפתחות העבירה על ציר הזמן (הן במסורת המשפט האנגלית והן בזו הישראלית), שממנה יוצא המאמר לניתוח הרצוי של יסודות העבירה – מתוך הקפדה ושמירה על מסגרת העקרונות הכלליים וכללי הפרשנות המחייבים של הדין הפלילי.
מאמר חדש מאת גדעון ספיר "האם החוקה ובית המשפט לחוקה יכולים לקדם שיתוף פעולה בחברה מקוטבת?" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(2) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
האם מגילת זכויות חוקתית יכולה לקדם שיתוף פעולה בחברה מקוטבת, כשקיטוב לענייננו פירושו מצב עניינים שבו יש חלוקה ברורה בין שני מחנות פוליטיים מנוגדים ויריבים עם חפיפה מועטה ביניהם?
במאמר נבחנת שאלה זו באמצעות התייחסות לשלושה מודלים חוקתיים שונים שהציג המחבר בכתיבה קודמת: חוקה המגינה על זכויות פרט, חוקה כמקדמת דליברציה וחוקה ככלל השתקה. מסקנת הדיון היא שאימוץ חוקה, לפי כל אחד משלושת המודלים, לא יתרום להשגת היעד האמור והוא אף צפוי להשפיע בכיוון השלילי.
מאמר חדש מאת דורון מנשה ואיל גרונר "פינוקיו בבית המשפט: כיצד לעשות שימוש בפוליגרף בהליך אזרחי ובהליך פלילי" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(2) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
המאמר עוסק בשיקולים נורמטיביים לשימוש בפוליגרף בהליך פלילי ובהליך אזרחי. לאחר מתן הסבר על הרקע הטכני של בדיקת הפוליגרף והשיטות השונות של הבדיקה מוצג ניתוח נורמטיבי של בדיקת הפוליגרף. תחילה מוצג דיון מתודולוגי בשאלות של תוקף ומהימנות: דיון בשאלת הבקרה של הממצאים, דיון בבסיס התיאורטי, הסטנדרטיזציה של בדיקות הפוליגרף, היכולת של הנבדקים להטות את התוצאות, בעיות הזיהום, הסדרה מוסדית וארגונית של הבדיקה ושאלת הכימות. לאחר מכן נדונים הממצאים האמפיריים בדבר הדיוק של הממצאים מבחינת המתודולוגיה שננקטה לבדיקת הדיוק והצדקה להסתמך עליה.
גם בהנחה שאין קשיים מתודולוגיים, יש לדון בשאלות הנורמטיביות של יישום הפוליגרף בהליכים משפטיים. בדיון זה יש התייחסות לסוגיות הבאות: משמעותם של ממצעי הדיוק של הפוליגרף ביחס להליכים במשפט פלילי ובמשפט אזרחי; שימוש בבדיקת פוליגרף על פי היחס בינה לבין שאר חומר הראיות: בדיקת פוליגרף כראיה לא יחידה שאינה מכרעת, בדיקת הפוליגרף כראיה יחידה ובדיקת הפוליגרף כראיה לא יחידה אך ראיה מכרעת. באשר לראיית פוליגרף כראיה מכריעה הדיון מבחין בין ראיית פוליגרף כראיה מכריעה במצב של תיקו ראייתי לבין ראיית פוליגרף כראיה מכריעה באמצעות סגירת עדיפות ראייתית. תשומת לב ניתנת למשמעות של ראיית ממצא הפוליגרף כראיה סטטיסטית. הדבר מעלה את בעיית האינקומנסורביליות, דהיינו האיזון במצב של עדיפות ראייתית בין ראיות אינדיווידואליות לבין ראיות סטטיסטיות. השלכה המרכזית של האינקומנסורביליות היא בעיית ההשוואה בין ממצאים סטטיסטיים לממצאים אינדיבידואליים.
סוגיה נוספת שנדונה היא היחס בין הדיוק וההסתברות של ממצאי הפוליגרף לבין ממצאי הפוליגרף במישור של כמות הראיות. הבחנה זו עולה במשפט אזרחי בהנחה שממצאי הפוליגרף עומדים בדרישות הדיוק וההסתברות לקביעת ממצא עובדתי נכון, ונשאלת השאלה אם הם עומדים בדרישה של כמות מספיקה של ראיות, שהיא דרישה נוספת לדרישת הדיוק.
עוד נדונה שאלת הקבילות של ממצאי הפוליגרף לאור ההתבססות על אינטואיציה סובייקטיבית של מומחה הפוליגרף. סוגיה זו מתקשרת לשאלת השיח המשותף בין בית המשפט למומחה ולשאלה אם בית המשפט יכול לקיים בקרה רציונלית על עדות מומחה הפוליגרף. נוסף על כך, המאמר דן בטענת הטעיה עקב ההילה המדעית של ראיית הפוליגרף, בסוגיית היסק לחובת בעל הדין המסרב להיבדק בפוליגרף וכן בהשלכות קבלתה של בדיקת הפוליגרף על התמריץ לתבוע תביעות סרק.
מאמר חדש מאת שחר ליפשיץ "מעתירה ציבורית לבניית הסכמות חברתיות" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(2) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
מרשם הזכויות במקרקעין הינו אמצעי מרכזי במשטר המקרקעין הישראלי, ולו שני תפקידים עיקריים: האחד ממוקד בהיבט השימוש בנכס – מרשמי מקרקעין מייעלים עריכת עסקאות מרצון במקרקעין, מאפשרים עקיבה אחר מצב הנכס ומאפשרים שימוש בנכס; האחר ממוקד בהיבט המניעה – מרשמי מקרקעין מפחיתים תרמיות בנוגע למקרקעין, מונעים התחזויות לבעלי זכויות בנכסי מקרקעין ומונעים אף הסגות גבול. לצד השאת היעילות, הפומביות והגישות הכרוכות ברישום זכויות מקרקעין במרשם, יש להתבססותו של משטר המקרקעין הישראלי על מרשם הזכויות גם עלויות לא מעטות. עלויות כלכליות וחברתיות אלה מחדדות שאלה שטרם נדונה בספרות האקדמית, בדבר ההשפעות של מרשמי זכויות במקרקעין על אוכלוסיות מוחלשות כמו קבוצות מיעוט או קבוצות מוחלשות מבחינה כלכלית.
מאמר זה מציע לראשונה ממצאים ממחקר אמפירי על אודות ההשפעות של רישום זכויות במקרקעין. באמצעות בחינת ההשלכות של רישום הזכויות במקרקעין במרשם על דיני התחרויות במקרקעין, המאמר חושף כי קיים ייצוג יתר לעסקאות הנעשות ביישובים בדירוג חברתי-כלכלי נמוך, בדגש על בעלי זכויות במקרקעין המשתייכים לחברה הערבית בפסיקה העוסקת בתחרויות במקרקעין. ייצוג יתר זה מחייב, ראשית כול, הבנה של החסמים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים המונעים רישום זכויות במרשם הזכויות במקרקעין על ידי המשתייכים לקבוצות אוכלוסייה אלה, כמו גם חשיבה מחדש על הנגשת המרשם, והאמצעים להתגבר על חסמים אלה. המאמר חותם בשורת המלצות המבקשות לקדם יעדים אלו, אך גם פותח צוהר לבחינתן האמפירית של סוגיות רבות נוספות בנוגע לרישום זכויות במקרקעין והשפעותיו על קבוצות מיעוט.
מאמר חדש מאת בל יוסף ואלעד גיל "חשיבה מחודשת על תפקידו של בית המשפט בסוגיות דת ומדינה" עלה לנבו בגרסה הדיגיטלית בכרך לה(2) של כתב העת מחקרי משפט (זמין למנויי Nevo.co.il)
תקציר
בג"ץ ויישוב סכסוכים? בהתאם לתפיסה המקובלת, מדובר במונחים השייכים לעולמות תוכן מקבילים שאין ביניהם כל קשר. התנועה ליישוב סכסוכים, שעלתה בארצות הברית לפני כחמישים שנה הטביעה חותם משמעותי על עולם המשפט, אשר משויך בישראל ככלל לסכסוכים אזרחיים. אל מול סכסוכים "פרטיים" אלה יצבים במרחק רב הסכסוכים הציבוריים הנדונים בבג"ץ – מוסד המקושר בשיח הציבורי עם הכרעות במחלוקות בוערות ועם דיון סוער בדבר גבולות תפקידו. עם זאת, בחיה זהירה של מציאות ההתדיינות בבג"ץ מעלה הליכים ספורים המופנים מפעם לפעם לגישור, לצד פעילות נרחבת לגיבוש הסדר מוסכם בין צדדים להליכים "רגילים". ממצאים אלה מעידים, לטענתי, על חלחול של רעיונות התנועה ליישוב סכסוכים אל זירת בג"ץ, אולם זאת באופן שאינו מוסדר ואינו מונחה בידי גוף הידע התאורטי והמעשי של תחום יישוב הסכסוכים. האם מציאות זו של היעדר מיסוד והנחיה מזווית יישוב הסכסוכים מתחייבת מאופיים הציבורי של הסכסוכים הנדונים בבג"ץ? שאלה זו נבחנת מזווית השוואתית, אגב סקירת התהליך של מיסוד רעיונות יישוב הסכסוכים במערכת השיפוט הפדרלית בארצות הברית, תוך שימת דגש על סכסוכים ציבוריים ומנהליים. ההשוואה מעלה כי קיים פער ניכר בין המערכת הפדרלית לבין מערכת השיפוט בישראל בכל הנוגע למיסודם של הליכי יישוב סכסוכים מנהליים. נוכח התועלות החברתיות והמערכתיות הניכרות הטמונות בכך, מוצע לפעול למילוי הפער ולקידום תכנון מערכתי ומושכל של מנגנון יישוב סכסוכים ייעודי בבג"ץ.
